פסק-דין בתיק ס"ע 1783-10

בפניי בקשת הנתבעת לסילוק על הסף של התביעה מחמת התיישנות וכן בקשה למתן ארכה להגשת כתב הגנה עד להכרעה בבקשה לסילוק על הסף. מנגד, מבקשים התובעים לדחות הבקשה לסילוק על הסף ולהורות לנתבעת להגיש כתב הגנה באופן מיידי.

כללי

1.    מר שמעון בלו ז"ל (להלן: "המנוח") פרש לגמלאות משרות המדינה בשנת 1969 ונפטר ביום 28.6.88. התובעת 1 הינה אלמנתו של המנוח, תובעים 2-4 הם ילדיו מאשתו הראשונה (גרושתו אסתר בלו ז"ל, להלן: "אשתו הראשונה"), ותובעות 5-6 הן בנותיו מאשתו השניה, התובעת 1. התובעים הינם כל יורשי המנוח בהתאם לצו הירושה המתוקן מיום 18.8.03.

2.    הנתבעים הם מדינת ישראל - משרד האוצר, והממונה על הגמלאות (להלן: "הנתבעת").

3.    עניינה של תביעה זו בבקשת התובעים להורות לנתבעת לשלם לתובעים את הקצבאות שהגיעו למנוח, לטענתם, בתקופה שמחודש 5/75 ועד חודש 9/85 בסך של 884,021 ש"ח. התביעה הוגשה ביום 12.4.10.

4.    הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת שיהוי והתיישנות, לאור המועד בו הוגשה התביעה, שנת 2010, המתייחסת לזכאות המנוח לגמלה בשנים 1975-1985, כ-35 שנה קודם לכן.

5.    התובעים התנגדו לבקשה בטענה כי על הנתבעים היה להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, דהיינו במועד בו הגישה בקשה ראשונה למתן ארכה להגשת כתב הגנה. כמו כן, טענו כי לא חל שיהוי בהגשת התביעה, שכן לא הראו פוזיטיבית כי הם מוותרים על זכותם. בנוסף טענו התובעים, כי הקצבאות היו בנאמנות אצל הנתבעת, בין היתר לאור מסמכים משנת 1975-1976 המלמדים כי זכאותו של המנוח לקצבאות נשמרה לו עד שיגיע ארצה, דבר שלמרבה הצער לא אירע. משכך לטענת התובעים לא חלפה תקופת ההתיישנות עד למועד בו פנו התובעים בתביעה. התובעים טענו כי לבית הדין סמכות להתערב בשיקול דעתה של המדינה עת היא טוענת טענת התיישנות בחוסר תום לב, וכי כאן המקום להתערב. עוד טענו התובעים כי התקיימו הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, עת ניתנה הודאה בכתב שהכירה זכותם של התובעים לקבלת הגמלאות שלא שולמו למנוח, וכן הואיל ובוצע מעשה שיש בו משום ביצוע של מקצת הזכות, בתשלום חלק מהגמלאות בשנת 2004.

דיון והכרעה

6.    נקדים ונאמר, כי הסעד של סילוק על הסף ניתן ביד קמוצה ובמשורה על ידי בתי המשפט ובבתי הדין לעבודה "קצרה המשורה עוד יותר" (דב"ע מד/15-3 אפנר נ' מפעלי הדסה לחינוך עבודה ארצי, כרך כ(2) 242 ; דב"ע נא/31-3 חיפה כימיקלים נ' אברהם רמי כלפון פד"ע כב 518). מגמתם של בתי משפט בכלל ובתי הדין לעבודה בפרט, לברר ולהכריע בתובענה לגופם של דברים על פני סילוקה על הסף במטרה לאפשר לתובע להביא את עניינו לדיון ולממש זכות משפטית. (ע"ע 1637/04 קרשון נ' קריכלי (לא פורסם, ניתן ביום 9.5.05), העתירה בענין לבג"ץ נדחתה -ר' בג"צ 5185/05 קריכלי נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, ניתן ביום 16.6.05)). כדי שבית דין יאות למחוק תביעה על הסף "חייב להיות בית הדין בטוח ומשוכנע כי גם אם יוכיח התובע את כל אשר טוען בכתב תביעתו לא יהיה בכך כדי להועיל לו, מאחר שאין באותה מסכת עובדות כדי ליצור עילת תביעה" (דב"ע נו/140-3 כי"ל - כימיקלים לישראל נ' ליאונרד שור פד"ע ל 152).

7.    חרף זאת, במקרה זה, הגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות על הסף כבר בשלב מקדמי זה, הואיל והוגשה לאחר חלוף תקופת התיישנות, מהטעמים שיבוארו להלן.

8.    יובהר כבר מעתה, כי אין אנו מקבלים טענת התובעים לפיה דין טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת להידחות היות ולא העלתה אותה במועד הראשון, עת הגישה בקשתה למתן ארכה להגשת כתב הגנה. בנסיבות דנן אין אנו סבורים כי הנתבעת היתה צריכה להעלות טענת ההתיישנות כבר בבקשה הקצרה שהגישה למתן ארכה להגשת כתב הגנה וברי כי המועד הראשון להתייחסות עניינית לתביעה לגופה היה עת הגישה בקשתה לסילוק על הסף.

9.    סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "החוק") מורה על תקופת התיישנות של 7 שנים, הנמנית לפי ס' 6 לחוק, מהיום שבו נולדה עילת התביעה. בענייננו, עילת התובענה נולדה בכל חודש בתקופה הרלוונטית, מחודש 5/75 ועד 9/85.

10.  על התכליות העומדות ביסודה של הוראת ההתיישנות נאמר בע"א (עליון) 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (טרם פורסם, ניתן ביום 2.7.03) (להלן: "ענין עץ חיים") כדלהלן:

" תכלית מוסד ההתיישנות הוא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאינטרס התובע הפוטנציאלי, ושמירה על עניינו של הציבור (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פד"י לח(4) 554, 558-9). עניינו של התובע מחייב כי ינתן לו מירווח זמן מספיק להכין ולהגיש את תביעתו, ותינתן לו שהות במקרים מתאימים למצות אפשרות השגת הסדר מוסכם לפתרון המחלוקת מחוץ לכתלי בית המשפט. עניינו של הנתבע מחייב כי משך התקופה בה יהיה חשוף לסכנת תביעה יהיה מתוחם ומוגבל ואין לצפות כי יידרש לשמור על ראיותיו לזמן בלתי מוגבל; האינטרס הציבורי מחייב מצד אחד כי תינתן לתובע שהות  לעשות לפתרון הסכסוך מחוץ למערכת השיפוט. מצד שני, יש עניין ציבורי בקביעת תקופת התיישנות להגשת תביעות כדי שבתי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שעבר זמנם ויתמקדו בבירור בעיות השעה. ביסוד ההתיישנות איזון בין אינטרסים לגיטימיים של גורמים שונים, ותוצאת האיזון משתקפת בהסדרי ההתיישנות כפי שנקבעו בחוק."

11.  הצדק עם הנתבעת בטענתה כי חלה על תביעה זו התיישנות. לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בתביעה שעניינה השנים 1975- 1985, דהיינו, 35 שנה אחורנית מיום הגשת התביעה. דיון מהותי וענייני בתביעה יצריך התייחסות לתקופה זו, שלא ניתן לדרוש מהנתבעת לשמור לגביה מלוא ראיותיה ומטבע הדברים ייווצר קושי ראייתי לא מבוטל. לא ניתן למתוח את תקופת ההתיישנות, כפי שמבקשים התובעים לעשות, על פני תקופה בלתי מוגבלת. הדבר מנוגד לתכליות העומדות בבסיס הוראת ההתיישנות, כפי שהובאו בפסיקה וכאמור לעיל.

12.  כמו כן, דין טענות התובעים לעניין קיומה של נאמנות, להידחות. אכן, ייתכן שלמנוח היתה זכות לגמלה באותה תקופה, אך אין בכך כדי להקנות לתובעים זכות להתדיין בעניין זה, הואיל וחלה התיישנות דיונית, החוסמת אותם מלהגיש תביעה, ללא קשר לשאלת עצם קיומה של הזכות. בודאי שעצם האמור במזכר מיום 2.5.75, (בכתב יד וללא ציון שם הכותב) כי הסכום יוחזר למנוח עם שיבתו ארצה, אינה מאריכה את תקופת ההתיישנות עד קץ כל הימים, אך ורק משום שהתובע מעולם לא שב ארצה אלא נפטר בניכר, כטענת התובעים.

13.  בנוסף, התובעת 1 והתובעת 6 ניהלו הליכים קודמים מול הנתבעים, בענין זכאותן לקצבת השאירים כאלמנתו וביתו של המנוח בהתאמה, בבית הדין לעבודה על שתי ערכאותיו, (ראו פסק דינו של בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 363/99 הממונה על תשלום הגימלאות - בלו פד"ע לז 625 (2002)). בהליכים אלה לא הועלו טענותיהן ביחס לזכאותן לקבל גמלת המנוח קודם לפטירתו, אשר מועלות בהליך זה. יש בכך משום טעם לפגם שרק בשנת 2010, מעלים התובעים טענותיהם בהליך זה ביחס ליתר הגמלה, ללא שהועלה טעם להתמהמהות רבתי זו. אכן, כטענת הנתבעת, חוסר תום לב זה יש בו משום הצדקה לראות בהתנהלות התובעים עד למועד הגשת תביעה זו משום שיהוי, החוסם הגשת התביעה, אף לולא היינו מקבלים את טענת ההתיישנות עצמה. (ראו ע"א 403/63 תמיר נ' שמואלי פ"ד יח(1) 47, 53; ע"א 410/87 ליברמן נ' יונגר פ"ד מה(3) 749, 755); ענין עץ חיים; ע"א 485/90 מזאריב נ' מזאריב (לא פורסם); ע"א 5793/96 חיים נ' חיים פ"ד נא(5) 625, 635). מעבר לכך נציין כי אף בפסק דינו של בית הדין הארצי הנ"ל בעניינן של התובעות 1 ו-6 לא הוכרה זכאותן רטרואקטיבית לתקופה בלתי מוגבלת, אלא רק שנתיים אחורנית מיום הגשת טופס התביעה, באופן שברור כי חלה התיישנות בתקופה הרלוונטית לתביעה זו.

14.  זאת ועוד, אין לראות במכתבה של הנתבעת מיום 2.11.03, לפיו שולם לתובעים ביום 23.11.04 סכום של 110,192.61 ש"ח, משום הודאה בקיומה של הזכות הנטענת בהליך דנן. בניגוד לטענות התובעים בענין, הנתבעת לא הודתה כי לתובעים זכות בנוגע לתקופה שקדמה לשנת 1985, אלא רק ציינה כי גמלתו של המנוח מאותה תקופה שולמה לאשתו הראשונה עד פטירתה, וכנראה לא נותרו סכומים מעבר לכך. הנתבעת הודתה רק בקיומה של זכות לגמלה מאוקטובר 1985 ועד לפטירת המנוח ביוני 1988, ובסכום ששולם לתובעים כאמור. הא ותו לא. בענין זה, פסק בית הדין הארצי לעבודה כי מי שטוען שהופסק מרוץ ההתיישנות בהתמלא התנאים הקבועים בחוק, עליו הנטל להוכיח שאכן התמלאו תנאים אלה (דב"ע נו/-345 מיכאל גנדלר נ' תחנת דלק פז פד"ע ל', סעיף 5 לפסק הדין (1996)). לטעמנו, התובעים לא הוכיחו כדבעי כי אכן פסק מרוץ ההתיישנות במכתב ובתשלום הנ"ל.

15.  באשר לטענות התובעים, לפיהן יש להתערב בשיקול דעתה של הנתבעת עת בחרה לטעון טענת התיישנות שלא בתום לב, אנו סבורים כי אין מדובר בטענה הנטענת בחוסר תום לב, ובודאי לא כזה המצדיק התערבות בשיקול דעתה של הנתבעת. בענין זה כבר נפסק בע"ע (ארצי) 1406/02 עיריית גבעתיים נ' ברקוביץ' (לא פורסם, ניתן ביום 4.10.06) כך: